הונג קונג ב 3 ימים (14-16 לנובמבר 2010)

הונג בשלושה ימים.

זהו, אז התחלנו את הטיול. עולים למטוס פוגשים את השכנים שלנו למושב, זוג עם שני ילדים בני אותו גיל כמו יעל ודביר שקבלו את פנינו כבר בתחילת המסע, קרין (האמא) היתה מקסימה והציעה כל מיני משחקי יצירה ותעסוקה ליעל ולדביר. דביר חרפ רב הטיסה בעריסה (מחלקה ראשונה), יעל נרדמה גם בלי בעיה... עלי, קרן איכשהו תפסה תנומה קצרה ורק אני לא ישנתי דקה. חשבתי שאני לא יחזיק מעמד באותו יום, אבל כבר עם הנחיתה העייפות הלכה לישון ויצר ההרפתקנות התעורר לחיים ולא סתם לחיים, כפי שנגלתה בפנינו הונג קונג עם נחיתתנו בבירת הסחר העולמי, הקידמה, הטכנולוגיה וקצב החיים המטורף הזה פשוט תוקף אותך או למה להיות שלילים, פשוט עוטף אותך מכל עבר. כל מקום שאתה לא מסתכל יש פרסומות, יש פלסמות, יש מדרגות נעות, יש רכבת תחתית (אפילו בתוך שדה התעופה), יש קריינית (גם במעלית נידחת של שתי קומות).

בקיצור, רגע לפני שיצאנו מהשדה, קנינו מטרו פס לשלושה ימים, כרטיס שמאפשר נסיעה חופשית ברכבות התחתיות המרשתות את הונג החל משדה התעופה ולכל מקום, וזו הייתה  ההחלטה הכי טובה שעשינו פה. לטייל את הונג קונג ברכבת תחתית, בפרט עם שתי עגלות, זה הכי קל בעולם, אתה מגיע בשניות ממקום למקום ואתה מספיק המון. החיסרון היחיד זה שכנראה הנכים לא ממש נספרים כאן כיוון שהמעליות נמצאות במיקום נידח אם בכלל והם עולות ממש ממש לאט.

אז לאחר שתפסנו את הרכבת ליעדינו, תחנת: Fortress Hill באי הונג קונג, והתחלנו לנסוע, התגלו בפנינו גורדי השחקים של המדינה הקטנה אבל המדהימה הזו. בניין בן 40 קומות נחשב בנין נמוך ורב הסיכויים שלא יהיה לאף אחד נוף כי הוא מוקף בבניינים אחרים. אבל זה היה מדהים לצאת מהתחנה במחוז חפצנו אחרי נסיעה של 20 דקות ברכבת התחתית שרובה עוברת מתחת לאדמה ואז פתאום לצאת למרכז העיר ולקבל את הבום הזה בעיניים. קרן לא הפסיקה להגיד "זה בול כמו ניו יורק" איזה 20 פעם, ומצאנו את עצמינו כמו שני ילדים מתלהבים מהבניינים האין סופיים. יפה היה לראות איך ישן וחדש משתלב יחד. בניין ישן ומוזנח ניצב ליד מגדל חדשני.

בסוף הגענו למלון שהיה ממוקם ממש קרוב לתחנת ה MTR וקיבלנו את חדרינו בקומה הנמוכה ... קומה 19 שכאמור לא נשקף ממנה יותר מדי נוף כי מולנו התנשאו מגדלי מגורים של כמה עשרות קומות.

את טיולינו התחלנו בחצי האי Kowloon שנמצא בצידו השני של מיצרי ויקטוריה, בכלל לידע כללי, הונג קונג מחולקת לשלושה אזורים: האי הונג קונג , חצי האי קאולון, והטריטוריות החדשות. כל האטרף של הונג קונג מרוכז באזורים שגובלים עם מיצרי ויקטוריה. ירדנו בתחנת Tsim Sha Tsui שזה האיזור היוקרתי של Kowloon כדי לנסות ולהספיק לראות את מופע האורות והצלילים (Symphony of Lights) שמתרחש כל ערב ב 20:00 בשדרת הכוכבים.

כיון שלא הגענו בזמן ויתרנו על המופע לטובת יעדים תיירותיים אחרים באזור, ביקרנו במלון פנינסולה היוקרתי, בטוח שנראינו קצת מוזרים וקצת לא קשורים לאווירה "האובר פנסית" הזו. זוג עם שני ילדים על טיולונים לבושים בלבוש תרמילאי מסורתי (דגמ"ח חולצת טריקו ונעלי טרקים ) בין כל חליפות הטוקסידו והרולס רויסים.  ועוד שואלים בשיא החוצפה את הפקיד איפה מסעדת פליקס היוקרתית כי אנחנו רוצים לעלות לתצפית. משם המשכנו לשוטט ברחוב הראשי של הונג קונג ע"ש אחיה וגיסיה של קרן :Nathan Road. החוויה לראות את כל גורדי השחקים עם כל הפרסומות הנוצצות והמרצדות על מסכי פלסמות במימדים מפלצתיים, פשוט מדהימה. כל הקדמה הזו פתחה לנו את התיאבון אז הלכנו משם למסעדה איטלקית.

אח"כ מצאנו את דרכינו לשדרת הכוכבים (Avenue Of Stars) שמשתרכת לאורך קו החוף ומציגה כל מיני כוכבים מקומיים שהטביעו את כפות ידיהם על הבטון. את קרן עניין לצלם, את יעל עניין שרביט אורות שקנינו לה, את דביר עניין המוצץ ואותי כל מה שעניין זה לעוף משם כמה שיותר מהר כי התחילה רוח קרה ופחדתי על הילדים.

חשבנו שבזה הסתיים יומנו הראשון אבל יעל שעוד לא התרגלה לשעות משכה את הערב עד 2:00 בלילה שזה 20:00 לפי שעון ישראל.

בוקר היום השני התחיל ברגל ימין עם ארוחת בוקר טובה ועם הרבה מצב רוח טוב, יצאנו לאזור הסנטרל, 5 דקות בתחתית והגענו למרכז העסקים של הונג קונג. גורדי שחקים ארכיטקטורה והמון המון מדרגות נעות, אנחנו בד"כ מעדיפים להשתמש במעליות בגלל המדרגות ויעל מעדיפה מעליות בגלל הכפתורים, היא רוצה ללחוץ. דביר זורם עם כל החלטה. התחלנו בבניין הHSBC , בניין מדהים שכולו בנוי על 5 עמודים ובפנים חלל עצום עד גג המגדל.  

   

אחר כך רצינו לעלות למגדל ה IFC לקומה ה 55 שם יש תצפית חינמית. לצערנו לא יכולנו לעלות כי לקרן לא הייתה תעודה מזהה, אז החלטנו להמשיך לויקטוריה פיק שזו הנקודה הכי גבוהה באי ועולים אליה ברכבת הרים שקשורה לכבל.

בדרך לשם גילינו את עוד אחד מנפלאות העיר הזו: שבילי הרגל. אתה לא צריך לחצות כבישים. יש מערכת גשרים להולכי רגל שמקשרת את כל מגדלי הענק האלו וזה מקצר המון זמן ועושה ת'חיים קלים. הגענו ל Peak Tram והנסיעה ברכבת הזו בזוית של איזה 70 מעלות הייתה חוויה מגניבה גם לילדים שאת רוב שעות היום העבירו בטיולונים (L). בתצפית ההר נפרסו בפנינו כל גורדי השחקים ולא הפסקנו להתפעל מהיופי העצום הזה. בשלב זה קרן העלתה סוגיה למחשבה – איך הולך הועד בית במבנים העצומים האלה, ומה אם הם מחליטים להוסיף מרפסת, כמה רוב הם צריכים???

אחרי שצילמנו בחצי מכרטיס הזיכרון המשכנו ליעדנו הבא פארק הונג קונג. פארק ירוק בלב כל המבנים האורבנים הללו. את הפארק אפשר לסכם במילה אחת פארקונצ'יק. משם תפסנו את רכבת התחתית לחצי האי Kowloon לתחנת Mongkok, לשוק ה"לידיס מרקט".  זהו שוק המתפרש על מספר רחובות עם סמטאות צרות וצפופות, והמון אבל המון אנשים.

כמות האנשים שחיים בהונג קונג היא בלתי נתפסת. ברכבת בתחתית, בשווקים תמיד תראה נחיל של אנשים בכמויות שאנחנו לא מכירים ולא יכולים להבין. והכי מורגש זה האינטנסיביות והלחץ שיש במקום הזה. כולם כל הזמן ממהרים. אפילו אנחנו הגענו למצב שאנחנו רצים עם העגלות כדי להספיק לרכבת ולמה בעצם????

לאחר קניות "מטורפות" ניסינו שוב את מזלנו לראות את מופע האורות והצלילים בשדרת הכוכבים והפעם בהצלחה, יש לציין שהמופע היה די מאכזב אבל אני נהניתי מהקפה המוצלח בסטארבאק.

אז בסיומו של עוד יום אינטנסיבי חזרנו לחדרינו עייפים ומותשים מקווים שהיום נצליח לישון מוקדם ולהשלים קצת שעות שינה אבל יעל שעדיין בג'ט לג מטורף התעוררה לנו עם מלא מרץ ורעננות, גם אחרי שתי תוכניות של יובל המבולבל עדיין יעל ממשיכה לקפוץ לצלילי השיר "לא רוצים לישון רוצים להשתגע". קרן ניסתה להשכיב אותה ונרדמה בעצמה. בסופו של דבר הסוללה של אנרג'יזר נגמרה  ב 2 בלילה ואפשרה לכל המשפחה לעבור למצב של sleep.

את היום האחרון בהונג קונג התחלנו במה שגם כונה בפינו "אחד הדברים הכי מדהימים של המדינה הזו" : הצ'ק אין ברכבת התחתית ועוד עם הסעה מבית המלון ישירות לתחנה. פשוט אין דברים כאלה, ההונג קונגים האנשים הכי מתוקתקים שהכרנו עד היום. לאחר כשעה קבלנו כרטיסי עליה למטוס עם עריסה לדביר והפקדת המזוודות ובעצם משוחררים להמשיך לטייל כאוות נפשנו. את המשך היום ניצלנו להשלים חסכים (לעלות לתצפית בקומה 55) הפעם כבר היינו מתורגלים והצטיידנו בתעודה מזהה גם לקרן. בתצפית פגשנו בחור הונג קונגי בשם ברוס שקצת סיפר לנו על קצב החיים המטורף של המדינה הזו ועל כך שאחוז המתאבדים בהתאם. הוא גם המליץ לנו על שוק המחשבים ב Wan Chai שתי תחנות מהנקודה שבה היינו. משם אחרי שלושה ימים של טירוף אורבני בלתי פוסק, שנמשך עד הרגע האחרון שבו הגענו למטוס בדקה האחרונה. למעשה, טיולינו בהונג קונג הסתיים.