טאופו (Taupo), 3-5 לינואר 2011
בבוקר יצאנו לדרך, אך כעבור מספר דקות, עצרנו בנקודת מנוחה שסומנה על הכביש, ליד אגם טאופו. ניצלנו את המקום הקסום לארוחת בוקר מפנקת שקרן הכינה וכללה שקשוקה, טונה, סלט ישראלי עם הרבה ירקות ומיני גבינות.
משם המשכנו ליעדינו, העיר טאופו (Taupo) שנמצאת בקצה הצפוני של האגם הגדול ביותר בניו זילנד - אגם טאופו. בכניסה לעיר עצרנו בעוד נקודה שמשקיפה על האגם, והיו בה כל מיני סלעים גדולים שנראה שהם שרידים להתפרצויות הרי הגעש הסמוכים, שבזכותם האגם נוצר.
הגענו לעיר, ולראשונה בטיול (ולא האחרונה) הרגשנו עומס של אנשים. זו עיר תיירות שוקקת חיים, מלאה באטרקציות, בתי קפה, מסעדות וברים, לאחר ביקור ב I-Site המקומי (לשכת התיירות), אספנו את המידע הנחוץ לטיול ממצא בעיר. כיוון שמזג האויר היה חם, השמים היו כחולים והאווירה הכללית היתה של יום קיצי וחמים, החלטנו שהיום זה לא יום לטיולים ולאטראקציות ופשוט מצאנו חניה ליד האגם וירדנו לחוף. המים כרגיל היו קרים אבל אולי ב 2-3 מעלות יותר חמים ממה שהיינו רגילים ולכן זהר לא עמד בפיתוי ונכנס ראשון למים... קרן ויעל נכנסו אחריו והאמת שזה לא היה כזה נורא ואיך אומרים, מתרגלים J
כשחזרנו, תקלה נוספת בקראוון, המשאבת מים לא עבדה. לאחר שיחה קצרה עם מוקד הסיוע של חברת הקראונים, הגיע טכנאי תוך 10 דקות. לאחר בדיקה קצרה הוא טען שאנחנו חייבים לבוא איתו למוסך שם הוא יוכל לתקן את התקלה, וכך מצאנו את עצמנו מבלים בשעות הערב המאוחרות (בסביבות 9 בערב) תקועים באזור התעשייה. אבל כיוון שהיה ניתן להתחבר גם לחשמל וגם היו מים זורמים שניתן למלא, החלטנו להישאר את הלילה במקום, במקום להתחיל לחפש מקום בשעה כל כך מאוחרת. נסכם ונאמר שיש חסרונות לקראוון כמו לכל רכב, אבל יש גם יתרונות....
המקום הלא כל כך סימפטי גרם לנו לצאת מוקדם לדרכים ולצאת למסלול "מכתשי הירח" (Craters Of The Moon), שעובר באזור גיאותרמי, לאורך שביל עץ שמסביבנו גייזרים, בוץ מבעבע והרבה עשן שבוקע מהאדמה. כל האדמה חמה ונהיה לנו ממש חם, לכן הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו משם היה לאכול קרטיב על מנת לצנן את עצמינו.
הנקודה הבאה שאליה הגענו הייתה מפל הוקה (Huka Falls). נהר וואיקאטו, הנהר הארוך ביותר בניו זילנד, זורם בערוץ צר יחסית לכמות המים שהוא מכיל ונופל מגובה 10 מטר. הזרימה השוצפת שקודמת למפל, יפה לא פחות מהמפל עצמו.
המשכנו לנקודה אחרת באותו נהר, מפגש בין הנהר לנחל שבו זורמים מים חמים. המפגש יוצר הזדמנות ליהנות ממים נעימים, שלפעמים חמים יותר ולפעמים פחות, תלוי בזרם שעבר באותו רגע. דביר ויעל נהנו מאוד והיה נראה שדביר מצא איזושהי שלווה בסביבה המימית והנעימה הזו.
בדרך לנקודה האחרונה שהזכרנו, עברנו באתר הבאנג'י של טאופו. זהר החליט שהוא רוצה לעשות, אבל העדיף ללכת קודם להירגע בנחל החמים. לכן, רגועים ושלווים חזרנו לנקודת הבאנג'י הממוקמת על מצוק של 45 מטר מעל נהר וואיקאטו שמימיו הכחולים מזמינים לתת בהם טבילה. לאחר עוד קפה ועוד סיגריה ועוד אחת, התקבלה ההחלטה "יאללה אני עושה את זה". משלב הזה התיאור הוא של זהר.... יעל שבימים כתיקונם לא משתפת פעולה בתמונות רצתה להצטלם איתי עוד פעם ועוד פעם. כנראה שהיא העדיפה לא לראות את אבא עושה שטויות כאילו הוא משתתף במרוץ למיליון. אחרי שעברתי את שער שעליו רשום " BUNGY THIS WAY", התחלתי להרגיש את התרגשות שמתחילה לזרום בעורקים, בנימים, בורידים, ומשם בחזרה ללב. השניות חולפות והנה עוד מישהו קופץ. אני אומר לעצמי שהניו זילנדים האלו הכי פדנטים בעולם, ואין בזה שום סכנה ממשית, אז ליהנות מזה. אבל הפסיכולוגיה הזו לא ממש עובדת שמורידים לרגע את העיניים וקולטים את הגובה המטורף הזה. כמו בניין בן 15 קומות. עוד שני קופצים לפני ואז תורי. הראשון בא לקפוץ ואז הוא עוצר ואומר שהוא לא מסוגל. האחראי על הבאנג'י מנסה להסביר לו שזה שטויות וזה עובר מהר, פשוט לקפוץ, אבל הבחור נעשה חיוור ורעד כולו. אני אמרתי לו שזה בסדר, תיקח ת'זמן, אנחנו ממש לא ממהרים, והבחורה שאחרי אמרה לו "We are on the same boat" מה שהצחיק אותי באותו רגע ועזר לי לפרוק חלק ממש ממש קטן מהמתח שהייתי. בסופו של דבר הוא קפץ קפיצה שהגדרתי אותה אח"כ לקרן, קפיצת "קרפיון", הוא פשוט פרפר כל הקפיצה עד שנגע במים. אחריו קפץ חבר שלו שנתן לנו יותר ביטחון, הוא פשוט קפץ קפיצת סופרמן בצעקה. זהו היגיע תורי, עוד קשירה, עוד בדיקה שהכול תקין ו... זהו אני עולה לנקודה שממנה אין חזור. מסתכל שנייה למטה ומרגיש שהברכיים שלי רועדות ואני עומד להתחרט, אבל אז בהחלטה של שבריר שנייה אמרתי אני לא חושב על הפחד הזה אפילו, ופשוט צעקתי שמע ישראל... וצללתי לתהום. תחושה מדהימה שאי אפשר לתאר שעוברת כל כך מהר, ומסתיימת בטבילת הידיים בנהר, ואז שוב אני עולה לגובה של כמה עשרות מטרים, אבל הפעם אני כבר נכנס למין סחרור, הכול מסתובב סביבי ואז שוב יורדים ואני רואה את המים מתקרבים ומתרחקים. לפתע אני קולט את שייט הסירה שבא לאסוף אותי מושיט לי מוט שאני אמור לאחוז בו כדי להוריד אותי לסירה אבל, בפעם הראשונה עוד לא הבנתי מה קורה איתי ופספסתי, בפעם השנייה הצלחתי לתפוס את המוט ואז הם הורידו אותי לסירה וביקשו ממני להסתכל למעלה כדי לרדת בצורה נכונה לסירה וזו הייתה הפעם הראשונה שקלטתי את הגובה של הקפיצה מלמטה, מ ט ו ר ף. . . זהו! החוויה נגמרה אבל האדרנלין לא! וכולי מלא חיוכים ואושר חזרתי למשפחתי האהובה. קרן סיפרה לי שיעל לקחה את זה קשה ובכתה, אני מאוד מקווה שלא נתתי לה רעיונות ושלא תעשה באנג'י בחיים. אבל אם היא תרצה לעשות שהיא תהיה גדולה, אז רק בניו זילנד J. משם יצאנו לחגוג את הקפיצה בפיצה המקומית שם פגשנו את שני הקופצים שהיו לפני, ביניהם "קופץ הקרפיון", שאמר שהוא כבר נרשם לקפיצה נוספת למחרת.....
בבוקר המחרת התפנינו לסידורים (שוב מוסך, כביסה, קניות וכו'), והספקנו להגיע ב 12:00 בצהריים לתחנת הכוח והסכר על נהר וואיקאטו, שמכונה אשדי אראטיאטיה (Aratiatia Rapids), ונפתח אחת לשעתיים למספר דקות. זהו אירוע מיוחד כיוון שברגע שנפתח הסכר, הערוץ מתחיל להתמלא במים, ומפלס הנהר עולה בתוך דקות וכך גם הזרימה בערוץ. זו הייתה האטראקציה האחרונה באזור, ומכאן המשכנו הלאה לעבר יעדינו הבא רוטורואה (Rotorua).
